<h1>שו"ת הריב"ש סימן ר"ט</h1>
<h2>דף יג.</h2>
תשובה רואה אני דברי היבם נכוחים למבין וישרים מכמה טעמים. הראשונה דקיי"ל מצות יבום קודמת למצות חליצה כפסק הרב אלפסי ז"ל וסיעתו מדתנן בפ"ק דבכורות [י"ג ע"א] מצות יבום קודמת למצות חליצה בראשונה שהיו מתכוונין לשם מצוה מצות יבום קודמת למצות חליצה עכשו שאין מתכוונין לשם מצוה מצות חליצה קודמת למצות יבום. וגרסינן עלה בפ' החולץ [יבמות ל"ט ע"ב] אמר רמי בר חמא ואמרי לה אמר ר' חייא בר אבא אמר ר"י חזרו לומר מצות יבום קודמת למצות חליצה אמר רב נחמן אכשור דרי ומתרצינן מעיקרא סבור כאבא שאול ולבסוף סבור כרבנן דתניא אבא שאול אומר הכונס את יבמתו לשם נוי לשם אישות לשום דבר אחר כאלו פוגע בערוה וקרוב בעיני להיות הולד ממזר וחכ"א יבמה יבא עליה מ"מ. וכיון דמשנה אחרונה כאבא שאול קיי"ל כמשנה ראשונה דאתיא כרבנן וכחזרו לומר. ואע"פ שרש"י ז"ל ור"ת פסקו כמשנה אחרונה וכאבא שאול וכשמואל דאמר בפרק אע"פ [כתובות ס"ד ע"א] שאין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם, וכרבי פדת אמר רבי יוחנן דאמר תבע לחלוץ נזקקין לו תבע ליבם אין נזקקין לו. וכבר קפרא דבפרק ב"ש [יבמות ק"ט ע"א] דסבירא ליה כאבא שאול. אנו אין לנו אלא כמשנה ראשונה וכפסק הרב אלפסי והרמב"ם וכל האחרונים ז"ל. דאע"ג דסוגיא דבפ' אע"פ משמע כשמואל דאין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם כיון דאסיקנא התם דההוא דינא תלי במשנה ראשונה ובמשנה אחרונה נקיטינן כסתמא דסוגיא דפרק החולץ שהיא במקומה דחזרו לומר מצות יבום קודמת וכרבנן דפליגי עליה דאבא שאול וכברייתא דיבמה יבא עליה מצוה כלו' מצוה ביבום מבחליצה וכדמפרש לה רבא דהוא בתרא ומריה דתלמודא התם כרבנן ודלא כרבי יצחק בר אבדימי דמוקי לה כאבא שאול ומפרש לה יבמה יבא עליה למצוה כלומר לשם מצוה ועוד דרבי יוחנן וריב"ל דפליגי התם בביאת קטן וחליצת גדול איזה מהן עדיפא ס"ל דמצות יבום קודמת כדאמרינן התם ללישנא קמא מ"ד ביאת קטן עדיפא דהא מצוה ביבום ומ"ד חליצת גדול עדיפא במקום גדול ביאת קטן לאו כלום היא משמע הא ביאת גדול עדיפא וכ"ש ללישנא בתרא דלכ"ע אפילו ביאת קטן עדיפא מחליצת גדול דאתמר התם בביאה כ"ע לא פליגי דביאת קטן עדיפא כי פליגי בחליצה ולפי פסק זה דמצות יבום קודמת אפי' כשאין מכונין לשם מצוה הדבר ברור שאין כופין ליבם לחלוץ משום טענתה שטענה שמא ימות ותפול לפני יבם קטן. והשנית שאפילו ת"ל מצות חליצה קודמת כפסק ר"ת ז"ל היינו לומר דאין כופין אותה ביבום ואין כותבין עליה אגרת מרד בתבע ליבם אבל לעולם אין כופין הבעל בחליצה אלא באותן שבבעל כופין אותו להוציא דומיא דמוכה שחין לא בנותנת אמתלא לבד. ומ"ש רש"י ז"ל בפ' החולץ עלה דההיא דאמר רב ואין כופין וז"ל ומיהו היכא דהוא צבי ליבומי והיא אמרה לא בעינא ליה ואמרה דברים הנכרין אי מצינן לאטעוייה חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז מטעינן ליה ואי לאו כייפינן ליה וחליץ כדאמר רב ששת [יבמות ד' ע"א] מנין ליבמה שנפלה לפני יבם מוכה שחין שאין חוסמין וכו'. ולא תימא מוכה שחין דוקא אלא כל אמתלא שתתן לדבריה דאמרינן בהמדיר [כתובות ע"ז ע"א] מעשה בצידן בבורסי שמת ולו אח בורסי ואמרו חכמים יכולה היא שתאמר לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל ועוד פסקינן הלכתא בפ' אע"פ כותבין אגרת מרד על ארוסה ואין כותבין אג"מ על שומרת יבם מכל הני טעמי כייפינן ליה לחלוץ ושקלה [כתובה] וכל הני אין כופין דהכא היכא דתרוייהו ניחא להו ע"כ. ובודאי דעת הרב ז"ל דמצות חליצה קודמת ופירש דהא דאמר רב אין כופין קאי למשנה אחרונה דמצות חליצה קודמת וכיון דמצות חליצה קודמת אם היא רוצה בחליצה לה שומעין וסבירא ליה לרש"י ז"ל דכופין נמי לחלוץ. ולהכי אמר רב דאם שניהם רוצים ביבום אין כופין בחליצה דלדידן דאית לן מצות יבום קודמת פשיטא דאין כופין לחלוץ אדרבה כותבין עליה אגרת מרד אלא נפרש דרב הכי קאמר אף ע"ג דמצות יבום קודמת אם רצה בחליצה אין כופין ליבם דבדידיה תלה רחמנא אם רצה חולץ אם רצה מיבם. ומ"מ מ"ש רש"י ז"ל דבכל אמתלא כופין לחלוץ אינו נכון וכבר דחו זה המפרשים ז"ל דלעולם אין כופין לחלוץ אלא במה שבבעל כופין להוציא דומיא דמוכה שחין שאמרו בו אין חוסמין אותה וכההיא דבורסי שמת שהם מן השנויין במשנה שבבעל כופין להוציא לא בנתנה אמתלא לדבריה לבד.
וההיא דאין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם אינה ראיה שכופין אבל היא ראיה שאין כופין דאי כופין אותו לחלוץ צריכה למימר דאין כותבין עליה אגרת מרד להפסידה כתובה וכי באותן שכופין בבעל להוציא צריך לומר שנוטלת כתובתה אלא ודאי מדקאמר אין כותבין משמע שאין מפסידין כתובתה כיון דסבירא ליה מצות חליצה קודמת אבל מ"מ אין כופין אותו לחלוץ בשביל מרדה ומאיסותה אפילו למ"ד מצות חליצה קודמת דהא מ"ד אין כותבין אגרת מרד מצות חליצה קודמת ס"ל ואפילו הכי אין כופין לחלוץ וכ"כ הרמב"ן ז"ל.
